שחיטה, עסק מלוכלך

דו"ח מבקר המדינה על השירותים הווטרינריים, 2003

מתעלמים מהחיות

שחיטה, עסק מלוכלך

השירותים הווטרינריים (להלן: השו"ט) הם יחידה בתוך משרד החקלאות, אשר נועדה להגן על בריאות בעלי-חיים כדי למנוע נזקים כלכליים לחקלאות ולמנוע העברת מחלות מהחיות לבני-אדם. בניגוד אינטרסים בוטה, השו"ט מופקדים גם על חוק צער בעלי-חיים. משרד מבקר המדינה, כמו השו"ט עצמם, מתעלם בדו"ח החדש שלו (המתייחס בעיקרו לשנת 2001) מתחום אחריות זה של השו"ט. ובעקבות הדו"ח עולה התהייה: אם אין הרשות הממונה על הגנת בריאותם של בני-אדם מבצעת כראוי את העבודה שהיא רואה כייעודה העיקרי, למה אפשר לצפות ממנה בתחום ההגנה על בעלי-חיים?

השוק השחור

מטבע הדברים, משרד מבקר המדינה יכול לאתר בעיות בעיקר אם השו"ט כבר הצביעו עליהן. אולם השו"ט אינם רואים רחוק. למשל, בשנת 2001 נשחטו בישראל כ-78,000 פרות ופרים שלא בפיקוח, ב"שחיטה שחורה", לעומת 64,006 שנשחטו תחת פיקוח. הבשר ה"שחור" שנתפס, מקורו בכ-300 עגלים בלבד. על ההשלכות לצרכני הבשר, מסביר הדו"ח:

"בשחיטה מסוג זה אין, כמובן, פיקוח וטרינרי על טיב הבשר, וכתוצאה מכך צרכני בשר כזה עלולים להיפגע ולחלות. השחיטה הלא-חוקית גורמת גם להפצת מחלות בבעלי-חיים. הברחות מתחומי הרשות הפלסטינית לישראל של בעלי-חיים, של תרופות ותכשירים וטרינריים, לעתים באיכות ירודה, ושל בשר, גרמו אף הן לא אחת להתפרצות של מחלות מידבקות קשות, כמו מחלת הפה והטלפיים, דבר הצאן, אבעבועות צאן וברוצלוזיס."

ביישובים מסוימים מתבצע הרוב המכריע של השחיטה באופן לא חוקי. למרות זאת, ישנן רשויות מקומיות שאינן פועלות נגד השחיטה הלא-חוקית, וגם השו"ט אינם פועלים לאכיפת החוק שם.

זה פיקוח?

גם תחת פיקוח השו"ט, הרג החיות רחוק מלהיות מסודר ונקי:.

"מנתוני השו"ט עולה, כי רוב בתי-המטבחיים בארץ, בעיקר אלה שבהם היקפי השחיטה קטנים ביותר, מיושנים, השחיטה בהם נעשית בתנאים ירודים, וחלקם אף גורמים נזקים לסביבה שבה הם מצויים."

כאשר מוצאים השו"ט ליקויים תברואתיים במשחטות, הם דורשים לתקנן. ההיענות לדרישות מעטה, ואכיפה אין. לדוגמה, במשחטת עופות בתל-אביב, שנמצאת בפיקוח הרשות המקומית, התגלו "ליקויים חמורים ביותר" לאורך השנים, אך המשחטה פועלת ללא הפסקה ומבלי לבדוק את גוויות העופות לאחר שחיטתם, כפי שמחייב החוק. נוסף על כך,

"בביקורי פיקוח שערכו השו"ט עד שנת 1997 במשחטה נמצא, כי עופות נשחטו ללא נוכחותו של רופא וטרינר וסומנו בסרט פיקוח, על אף שהם לא נבדקו… לאחר מועד זה, ובמשך חמש השנים האחרונות הפסיקו השו"ט לערוך במשחטה ביקורי פיקוח, למרות הממצאים החמורים שהעלו בכל ביקוריהם."

מחוץ למשחטה

לא רק זירת ההרג היא חממה לזיהומים ולמחלות – אלה מצטברים בגוף החיות עוד קודם לכן. מוצרים מן החי אסורים לשיווק אם יש בהם שאריות מעל רמה מסוימת של חומרי הדברה, מתכות, הורמונים, אנטיביוטיקה, תרופות וכו'. למרות זאת,

"הביקורת העלתה, כי במהלך חמש השנים האחרונות לא ביצעו השו"ט בדיקות לגבי בשר בקר, צאן וחזירים, כדי לוודא שהבשר ממינים אלה המשווק לציבור בישראל אכן נקי משאריות."

בעופות אמנם נערכו בדיקות לשאריות, ומשקים שבהם נתגלו חריגות סומנו כ"משקים בסיכון", אולם

"בפועל, השו"ט אינם אוכפים את ההוראות הנוגעות למשק בסיכון, ואינם יודעים אם המשלוחים של המשקים בסיכון עוכבו בבתי-השחיטה ונבדקו כנדרש."

בבדיקות מדגמיות התגלו רמות גבוהות של שאריות מתרופות אנטיביוטיות בתרנגולי בית, ועוד יותר מכך בתרנגולי הודו. רמת הזיהום אף גדלה באופן ניכר בשנת 2001 בהשוואה לשנה הקודמת. עוד נמצאו שאריות קדמיום (מתכת כבדה) וכן שאריות של חומר מסוכן בביצים. אם רעלים אלה לא יגרמו מחלות, יעשה זאת החום: בישראל מותר להוביל לטווחים מסוימים בשר ללא קירור, ובטמפרטורה גבוהה יותר מהמינימום המותר במדינות מערביות – ששוררות בהן טמפרטורות נמוכות יותר מאשר בישראל. בסוף הדרך, במפעלים המייצרים מוצרים מן החי, מצאו השו"ט בשנת 2001 רמת היגיינה נמוכה, טמפרטורה גבוהה ושימוש בציוד מזוהם, חלוד ומלוכלך. ליקויים רבים נותרו בעינם בבדיקות חוזרות.

הרשויות המקומיות

השו"ט לבדם אינם אחראים לזוהמה ולמחלות: המערכת כולה רקובה. בדו"ח מבקר המדינה הקודם שעסק בשו"ט (1995) נכתב בגלוי שפיקוח יעיל אינו מתאפשר, בין השאר, בגלל "אלימותם של כמה מהעוסקים בפעילות זו כלפי העובדים בפיקוח וטרינרי" וכן "חוסר סיוע של המשטרה". אך הבעיות עמוקות הרבה יותר. הפיקוח בפועל נמצא במידה רבה בידיהם של גופים המעוניינים להתעלם מהליקויים. גוף אחד כזה הוא הרשויות המקומיות, שאינן מספקות פיקוח מספיק. בנוסף לכך, הרופאים הווטרינריים שמעסיקות הרשויות:

"מעדיפים ברוב המקרים שלא להתערב כלל; הם אינם מקפידים תמיד על הנדרש בתקנות; ניסיון לאכוף את תקנות השחיטה בבתי-שחיטה שברשויות מקומיות נתקל בקשיים, שמקורם באינטרסים פוליטיים פנימיים של הרשות המקומית; הפיקוח הווטרינרי בבתי השחיטה והרופאים הרשותיים מרגישים עצמם מחויבים כלכלית ורגשית למעבידם – הרשות המקומית, ולא לרשות המקצועית המפקחת – השירותים הווטרינריים, שאמצעי האכיפה שבסמכותם מוגבלים, ופעילותם בתחום זה, אם היא קיימת, היא איטית."

המועצה לענף הלול

נדבך נוסף במערכת בלתי אפשרית זו הוא המועצה לענף הלול, שאף היא ממונה על פיקוח במשחטות – אף על-פי שהיא מייצגת באופן חד-משמעי רק את האינטרסים של בעלי העסקים. המועצה סירבה להציב וטרינרים ופקחים במשחטות רבות, וקיצצה במשרות פיקוח וכן בתקציבן של מעבדות, שהיו אמורות לבדוק מחלות עופות. המעבדות חיוניות לאבחון מחלות ומניעתן, אך כדי לקבל שירותי מעבדה צריך לשלם – והרבה. לכן

"חלק מהמגדלים אינם פונים לרפואה הפרטית ומשמשים בעצמם כ'ווטרינרים'. הם מטפלים בתרופות שמסופקות בניגוד לחוק ללא מרשם, ואינם מדווחים על אירועי תחלואה חריגים. גם נתוני הסקר השנתי לשאריות ביולוגיות, שבוצע בשנים 2000 ו-2001, מורים על שימוש לא מבוקר שעושים מגדלים בתרופות. במצב זה, מידע על תחלואה מתעכב או שאיננו מגיע כלל, וכתוצאה מכך – אין דרך להפעיל מנגנוני הגנה ולמנוע גילוי מחלות בזמן אמת."

המסקנות

המלצות מבקר המדינה הן להוסיף משאבים לפיקוח ולאכיפה ולשפר נהלים קיימים. לאור היעדר הבדלים משמעותיים בין הדו"ח מלפני שבע שנים לדו"ח הנוכחי, לא נראה שהמלצות אלה – אפילו יזכו להתייחסות רצינית – ישנו את התמונה הכללית. מי שאוכל בשר, שם בכפו לא רק את נפש הקורבן מהמשחטה, אלא גם את נפשו שלו.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 97, 9.5.2003.

רוצה לדעת עוד ?

אפשר לשאול את התזונאית שלנו באתגר 22

כן, אני רוצה!

אולי יעניין אותך לקרוא