הדף בשיפוצים! עמך הסליחה

צמחונות דרך הלול

הרצל כהן, צמחוני בהווה, מספר על עבודתו בעבר כלולן

עו"ד הרצל כהן התחנך על פגיעה בבעלי-חיים ועבד בלול בחיתוך מקוריהן של תרנגולות. בגיל ארבעים הוא הפך לצמחוני ולמד מחדש להסתכל על מעשיו בעבר. שיחה עמו מספקת עדות נדירה מתוך עולם הניצול: מה קורה בתוך הלול, כיצד נוצר מנצל חיות מקצועי - וכיצד הוא מצליח להשתנות.

צמחונות דרך הלול

מבט מחודש על הלול

לא קל למצוא עדויות כנות מתוך המערכת החקלאית. אנשים העוסקים בפגיעה ממוסדת בבעלי-חיים, מתעקשים שלא להבחין במה שהם מעוללים. רק אדם שעזב את המערכת ועבר שינוי עמוק, יכול להביט ביושר במה שעשה לחיות בעבר. אדם נדיר כזה הוא עו"ד הרצל כהן, אשר התחנך מינקות על ניצול חיות, ובשנות השבעים למד בפנימייה החקלאית "הכפר הירוק". הרצל הצעיר הוסמך להוראה בחקלאות (מאוחר יותר עבר לתחום המשפטים), ובמהלך לימודי החקלאות עבד בלול הביצים המסחרי של הכפר הירוק. השינוי בגישתו לחיות היה איטי. בגיל ארבעים החל לעסוק בכתיבה והפך לצמחוני. כיום הוא כותב ספר שני, ובו תופסת מקום משמעותי האישיות המנוכרת של האדם המנצל בעלי-חיים. חגי כהן שוחח עמו על העבודה בלול, ועל התהליכים שהובילו אותו אל הלול - ומשם אל הצמחונות.
 

רוב האנשים כיום, צמחונים ואוכלי בשר גם יחד, הם עירוניים, שהחקלאות זרה להם לחלוטין. אין לנו מושג מה עובר בראש של אדם, שמנצל חיות באופן יומיומי. בתור נער שמגיע ללול מסחרי גדול, איך ראית את הדברים?

"עזבתי את הבית אחרי כיתה ח'. באתי לכפר הירוק ושלחו אותי לעבוד בלול. כשבאתי לשם, נכנסתי למקום תעשייתי, הכי לגיטימי בעולם. באתי לבית-ספר שבו לומדים איך מכינים אוכל לבני-אדם ואיך מגדלים חיות באופן תעשייתי, בשביל להשביע את העולם. תחושת הלגיטימיות של הלולים האלה גדולה מאוד. בכל מקרה, התרנגולות ממש לא נחשבות לחיות. לא הייתה שם תחושה שהן סובלות."
 

אתה זוכר הסברים שנתנו לך כדי ליצור לגיטימציה לניצול?

"אני זוכר שהסבירו לנו, שלא טוב לתרנגולות להיות עם מקור שלם זו ליד זו, כי הן מנקרות האחת את השנייה. הדיבור היה מכני לגמרי, התרנגולות לא עניינו אותם. הן מנקרות האחת את השנייה וזה גורם להטלת ביצים נמוכה. זה התקבל אצלי ברור לחלוטין, לא ערערתי על זה לרגע."
 

החקלאים הוותיקים נתנו דוגמה אישית לגישה הזו?

"כן. המנהל של הלול, למשל, היה עובר בלול, מוציא תרנגולות חולות, תופס אותן, עוד חיות לגמרי, מצד אחד ברגליים, מצד שני בגולגולת, נותן משיכה, שומעים את ה'קנאק', ואז הוא זורק אותן. בלי בעיה. הוא היה רגיל לקטום את המקורים שלהן. ביד אחת הוא היה עושה את זה לתרנגולות, וביד שנייה מלטף את הכלב שלו, שכל הזמן הלך איתו. הוא אהב מאוד את הכלב."
 

ואז התחלת לקטום מקורים בעצמך

"הייתי צריך לגשת לסוללה של העופות, להוציא כל תרנגולת, לבוא איתה למכשיר הקיטום ולהחזיק אותה כמו רובה: כף יד ימין החזיקה את הירכיים שלה ויד שמאל החזיקה את הראש. היינו פותחים לתרנגולת את המקור, מכניסים את האצבע בין שני חלקי המקור - העליון והתחתון - וקירבנו את המקור לפלטה קטנטונת. הנחנו את המקור העליון על הפלטה ולחצנו על דוושה ברגל, ואז סכין לוהטת מאוד ירדה על המקור, המיסה אותו וחתכה אותו."
 

זה נשמע מכאיב מאוד!

"האמת היא, שאם אתה עושה את זה במשך שעה, אולי אפשר שלא לגרום לה הרבה סבל. אם אתה בא לאט-לאט ומסתכל טוב, בתרנגול הרביעי אתה כבר יכול ללמוד איפה מתחיל העצבוב, איפה מתחילים צינורות הדם. אבל אתה צריך לעשות את זה מהר - זה לול של חמישים אלף תרנגולות! אתה לא יכול להתחיל לעשות את זה לאט... אתה מוציא תרנגולת, לוחץ, חותך, טראח; ואם יש דם - אתה מצמיד לה את החתך המטפטף לסכין הרותחת וזה צורב את הדם. ואתה עושה את זה לעוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת... במשך שבועות! אתה כבר מתרגל למגע של התרנגולים, איך להחזיק אותם, החום שלהם, אתה כבר עושה את זה בלי לחוש, בלי כלום, ובאופן אוטומטי מוריד את הסכין על המקור ומצמיד את זה. אתה אפילו לא בודק אם יורד דם. לכולם יורד דם. עינויי תופת."
 

עשית עוד עבודות בלול?

"אני זוכר את הזריקות שהזרקנו לתרנגולות. מרימים את הכנף, תופסים את התרנגולת ומכניסים לה מחט, שמחוברת לבקבוקון קטן מפלסטיק. נדמה לי שזה היה נגד אבעבועות. אתה מכניס את המחט לתוך המפרק, מחט עבה, יחסית, ומטפטף לתוך הכנף. הטיפולים האלה היו גורמים לשקט נורא בלול. הן היו משתתקות מפחד, הן רגישות מאוד למה שקורה סביבן. לזריקות אחרות היינו ממש שולפים את הפולקע, אפילו לא מוציאים את התרנגולת מהסוללה: פותחים קצת את הדלת של הסוללה, תופסים לתרנגולת את הרגל, מושכים אותה טיפה החוצה, מכניסים לה זריקה באופן אוטומטי ומשחררים. אגב, כל טיפול כזה היה גורם לכך שהתרנגולות לא אכלו כמה ימים. וכמובן לא הטילו."
 

במשך כל העבודה הזו, אתה הרי נמצא עם יצורים חיים ומרגישים. איך הידיעה הזו מסתדרת עם מה שאתה עושה להם?

"אני חושב שבמהלך הזמן התרנגולות נתפסות... ממש כמו שמרגיש עובד במפעל שמייצר בקבוקי פלסטיק. הוא עומד מול סרט נע ובקבוקים עוברים לידו, והוא עושה איזושהי פעולה על הבקבוקים. העבודה בלול, הופכת במשך הזמן להיות כזאת. צריך להעביר תערובת, צריך לבדוק את השקתות, בסרט נע. זה אמנם מרעיש וקצת מסריח, אבל זה ממש לא חי. אתה מאבד לחלוטין את התחושה שאתה עובד עם חיים. זה הופך להיות מפעל תעשייתי לחלוטין. הכמויות עצומות והפעולות סטנדרטיות מאוד; חלוקת התפקידים גורמת לעבודה מאוד מונוטונית. התודעה שזה משהו חי לא קיימת בכלל. בכלל. אתה לא רואה אותן, אתה מפסיק לשמוע אותן, את התרנגולות. הן הופכות להיות משהו חסר חיים לחלוטין, קר, טכני. אתה רוצה לגמור וללכת הביתה. העובדה שבתרנגולות האלה יש לב פועם, דם חם זורם, נעלמת מהעין. הן מין לבנים לבנות, עצמים, מרעישים, גסים..."
 

יכולה אפילו להתפתח שנאה כלפיהן?!

"לא בדיוק. אין שום אפשרות לעבוד עם חיות ברמה תעשייתית מבלי לפתח כלפיהן ניכור מוחלט. בן-אדם, ודאי נער, לא יכול להכיל צער בעלי-חיים וגם לעבוד איתן ככה, כמה שעות ביום, יום-יום. הוא חייב לנעול את עצמו רגשית, לפתח אליהן יחס כאילו שהן עצמים. הן משהו מאוס שצריך לטפל בו כדי שיהיה אפשר לאכול אותו אחר-כך..."
 

לאכילה שלהן יש משמעות במהלך העבודה?

"זה רחוק, כי אתה הרי לא רואה את הבשר לנגד עיניך. עד שיאכלו אותן, הן יהפכו לקוביות קפואות."
 

אתה כותב עכשיו ספר הכולל תיאורי חיים בקיבוץ. גם שם הניכור תופס מקום מרכזי?

"בקיבוץ קטן, כמו זה שבספר, יש מאה אלף תרנגולים שנמצאים תחת התעללות בלתי פוסקת, 24 שעות ביממה. לילדים שם אין אפשרות לגדול בלי ניכור מוחלט ממה שקורה לחיות מסביב. הם חייבים לעטות על עצמם שכבת פלדה שתסנן את כל האלימות הקשה, הסיטונית, היומיומית, שמופעלת על חיות, ושאליה הם נחשפים מינקות. ומלמדים את הילדים לאהוב טבע וחיות! הם מבלים הרבה בטבע, לא קוטפים פרחים, ואוהבים מאוד את החתול או הכלב שלהם. האהבה אל הכלב מצד אחד, והאטימות לסבל של התרנגולות מצד שני, יוצרים איזה חיץ, קיר, שילד שחי בקיבוץ חייב לדעתי לבנות בתוכו."
 

מניסיון אישי?

"אמנם לא מקיבוץ, אבל בהחלט כן. אני זוכר את אמי קונה קרפיון בכל שבוע ואני לוקח את הדג החי ואוהב אותו מאוד. אני זוכר את עצמי באוטובוס, בדרך מהשוק, מסתכל אם הוא עוד חי, רוצה מהר מהר להגיע הביתה, לשים אותו במים, כי אני יודע טוב שהוא סובל. אמא הייתה אוהבת לתת לנו לשחק איתו, מביאה דלי מים שבו הוא היה יכול לשחות באלכסון - הוא היה גדול. היינו מפזרים לו למעלה פירורי לחם... אהבנו להאכיל חיות. ואז, כשאמא הייתה גומרת להכין את הסיר, היא הייתה אומרת 'תביאו אותו', ובשיא הטבעיות הבאנו אותו, בכלל לא התקוממנו. ואז היא הייתה מוציאה אותו מהדלי, לוקחת את המכתש של העלי ומכניסה לו מכה במצח, ואחר-כך חותכת אותו לחתיכות."
 

זה נשמע טראומטי בשביל ילד

"להפך. נהנינו מאוד לקחת את הנתחים של הדג שרק כרגע חתכו אותו, לפזר עליהם מלח, והם היו רועדים. לא ויתרנו על זה שבוע אחרי שבוע. ברור לי, שזו לא הייתה סקרנות אינטלקטואלית. עשינו את זה מתוך איזשהו מנגנון רגשי, או של ייסורי מצפון או של סדיזם... איזשהו עיסוק שכרוך בהתעללות בחיה, בתחושה שאי-אפשר לעזוב את זה. מה מעניין לראות חתיכת בשר רוטטת? זה קשור ביחס הבלתי נגמר לדג הזה, שהיה חמוד מאוד בעינינו ועוד רצינו אותו חי."
 

היה לך מגע כזה עם עוד חיות?

"אמי הייתה קונה לי אפרוחים. היינו הולכים לשוק ביום חמישי ומה היה הצעצוע הכי זול לקנות בשבילי? אפרוח, חי. אבל האפרוחים תמיד מתו לנו אחרי שדרכנו עליהם בטעות. היינו עצובים מזה, אבל בשבוע הבא קנינו עוד אחד. ודרכנו עליו. והצטערנו מאוד, אבל בשבוע הבא קנינו עוד אפרוח, וגם עליו דרכנו."
 

בתור בן לבית מסורתי, נחשפת גם לשחיטה כחלק משגרת החיים?

"כן. פעם אחי ואחי קנינו אפרוחים של ברווזים. דווקא אותם הצלחנו לגדל. הם הטילו ביצים בקן גדול ואכלנו אותן. אחרי שנתיים, כשהם היו כבר אחים שלנו, אמא אמרה: 'יאללה, מספיק, בואו נקרא לרבי שלמה שישחט אותם' ו... והוא בא ושחט לנו אותם. אני בעצמי הלכתי לחפש את השוחט. ואפילו אכלתי קצת. זה היה יחס אמביוולנטי מאוד, מבלבל מאוד."
 

לא היה לך בבית קשר פשוט ובריא עם כלב או חתול?

"לא. כבש - כן, אבל לא כלב."
 

כבש? בתור מה שנקרא "חיית מחמד"?!

לא. זה היה הכבש שאבא קנה לפני פסח כמעט בכל שנה. היינו הולכים להביא אותו מהעדר של חסן, אבל הכבש לא רצה להתרחק מהעדר. הוא עמד, התקשח... ואנחנו גררנו אותו, ממש שחקנו לו את הרגליים. ואז הוא נשאר אצלנו כמה ימים והתרגלנו אליו. היינו לוקחים אותו לאכול, מחזירים אותו, שוטפים לו את הצמר. הוא היה כל-כך חמוד, פועה, אוכל עשבים. ואז הגיע פסח, הגיע רבי שלמה, ושחט אותו, לידנו. ובאותו יום היה בא שמעון ועקנין, תולה אותו ומוריד את העור. היינו עומדים ומסתכלים, ובלילה אכלנו את האיברים הפנימיים של הכבש. וזה היה עצוב, וקשה, וכואב, ולא נעים, ומגעיל, והכל. מדהים לראות איך שותלים אצלך את הסתירות הפנימיות האלה, ונותנים לך לגיטימציה גדולה לחיות איתן בשלום."
 

אבל איך אתה בתור ילד הולך ומחפש את השוחט כדי לשחוט את הברווז ש"כבר היה אח שלך"?

[שתיקה ארוכה] "הייתי מבולבל, ממש מבולבל. ואמביוולנטי מאוד. שתלו אצלנו ניכור עצום. אולי היה שם גם סדיזם. מלמדים אותך להוריד מסך, מייצרים ניכור גדול מאוד. אני עצמי גם חוויתי ניכור מצד המבוגרים, ועשיתי מזה השלכה על החיות. גם אני הייתי קצת ברווז של המבוגרים, לא? אז מה אם לא אכלו אותי? התעללו בי קשה בבית, בתור ילד. כמו שאנשים מדוכאים מהעשירונים הנמוכים ישנאו מיעוטים, קל מאוד לקחת את הניכור שאתה חווה ולהעביר אותו הלאה. אם כי הניכור לא היה טוטאלי. היה גם עצב על החיה והזדהות איתה."
 

אבל בסופו של דבר הגעת לעבוד בלול

"נכון. הניכור היה חזק יותר מההזדהות."
 

זה נראה כמו מצב ללא מוצא. איך הצלחת להשתנות למרות הכל?

"תראה, הסתירה הפנימית קיימת כל הזמן. הידיעה שאני אוכל חיות, שאני משתתף במנגנון הזה שגורם סבל לחיות בקנה מידה עצום, במאסות עצומות, קיימת. והאמת? המפגש המתמשך שלי עם אנונימוס פשוט הצמיד אותי לקיר."
 

והמפגש עם אנונימוס הספיק? אם היית מכיר את אנונימוס שנים קודם לכן, היית משתכנע?

"אולי לא. היו גם תהליכים אחרים. בלימודי תואר שני למשפטים, נחשפתי לרעיונות שהיו חדשים לי לגמרי - בעיקר לתורות פמיניסטיות - שגיליתי את הרלוונטיות שלהן דרך גידול של ילדה. עם השנים הפכתי לאיש יותר מפותח, יותר מודע. רציתי להשכין שלום בתוך עצמי, לחיות בהרמוניה, לדבר אמת. איך אפשר לדבר אמת ולאכול עגלים שמענים אותם במשך שנה? אז היה תהליך התפתחותי-רגשי, שהוביל למצב שכבר לא רציתי לחיות בתוך הסתירה הזאת. וגם הבנה שהמחיר של ויתור על אכילת חיות הוא לא כל-כך נורא.
 

זה לא קצת קשה, לשנות הרגלי תזונה כל-כך בסיסיים בגיל ארבעים ומשהו?

"לא היה לי קשה. להפסיק לעשן היה לי קשה יותר, לאין-ערוך! גמילה מעישון קשה הרבה יותר מגמילה מאכילת חיות. באמת."
 

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 101-100, 30 במאי-7 ביוני 2003.