אמאבא, מהיום אנ'לא אוכלת בשר!
הערות על הימנעות מאכילת מוצרים מן החי כשגרים עם ההורים
שמים את הבעיה על השולחן
התמונה מוכרת: הנער/ה רוצה להפסיק לאכול גופות של חיות מתות, ההורים לא מבינים מה לא בסדר באוכל, וזה נגמר ברע. בדרך-כלל ניתן היה למנוע את רוב העימות אילו היו שני הצדדים מבינים מה קורה שם בדיוק. חומר הסברה מטעם אנונימוס עשוי לעזור; אך כל עוד ההורים אינם מעיינים בו, הכוח לשנות דברים נותר בידי הנערים/ות: הגיע הזמן להבין את ההורים! לפני הכל יש להודות, שברובד האידיאולוגי מדובר בעימות בלתי נמנע. החרמת בשר (ומוצרים אחרים מן החי) מטעמי מוסר היא קריאת תגר על הרגלי התזונה של ההורים, על הרגלי המחשבה שלהם, על רמת המוסריות שלהם, על מושגי המוסר של החברה, שהם מהווים חלק ממנה. זהו מטען כבד, המעורר תגובות התגוננות פראיות כשהוא נוחת קרוב, ואין כמעט מקום קרוב יותר מן הצלחת של הצאצא/ית. אמנם, אילו הייתה גורית מציגה את עמדתה בפני עוברי-אורח בדוכן הסברה, יתכן שלא הייתה מנחיתה הצהרות בתקיפות כזו. אך גם הגישה החייכנית ביותר אינה מבטיחה ליישב את המחלוקת, לא בדוכן ההסברה - וגם לא בבית.
על הראש של אמא ואבא
העימות האידיאולוגי הוא רק חלק מן התמונה. הוא עשוי להיעלם מתחת לפני השטח, כשבמקומו נותרת רק אבחנתם של ההורים, לפיה חרם המזון החדש הוא בסך הכל ביטוי לרגשנות קפריזית ולמרד נעורים; אולי הם אף חושדים, שזוהי מחוות ענישה כלפיהם או הפגנת כוח נגדם. כמי שכל חייהם הביטו בכול מתוך עיוורון מוסרי ביחס לגורלו של כל יצור שאינו נמנה עם המין הביולוגי שלהם, אין הם מסוגלים לראות כי ההתנגדות לצריכת מוצרים מן החי היא חלק מתפיסת-עולם בעלת משמעות. התנזרותו של אדם צעיר מאכילת מוצרים כאלה או אחרים נתפסת בעיני הדור הבוגר באורח אוטומטי, כמעט, בתור שיגעון סתמי, אולי תולדה של אופנה חולפת; הרי הנער/ה נתפס/ת לאופנות שונות בלבוש, במוסיקה, בסגנון הדיבור - לא פעם בלי להבחין, כיצד מעצבת ההתניה החברתית את ההעדפה הפרטית. מנקודת מבטם של ההורים, מנהגים אלה ארוזים כולם בעטיפה אחת - של חברת נוער, הזרה להם. מעבר לכך, ההורים עשויים לראות בהימנעות מאכילת מוצרים מסוימים מקרה שגרתי של בדיקת גבולות היכולת הגופנית. התרשמות זו אינה מפתיעה, שכן דור הילדים שלהם דופק את עור התוף עם מוסיקה בווליום פיצוץ, מסניף ניקוטין ישר לסימפונות, משחיל טבעות מתכת בכל איבר אפשרי בגוף ואפילו נופל קורבן לאנורקסיה ולבולימיה ("אבל לא הילדה שלנו, כמובן!"). "צמחונות" או "טבעונות" נתפסות כסוג נוסף של הכרזת אוטונומיה על הגוף באמצעות פגיעה בו. למעשה, כאשר הרקע המוסרי אינו מובן דיו, לא קל להבחין, במבט מרחוק, בין חרם כזה לבין אנורקסיה נוירוזה. ודרך אגב, מדוע שלא יעלה בדעתם של ההורים, שמדובר במאבק אישי נגדם? בסופו של דבר, אלו הערכים שלהם, שעומדים לביקורת. כאשר יוצא/ת חלציך מטיח/ה בך קריאה שצצה משום-מקום, מבחינתך: "חיות מתות! חיות מתות!" קשה להבחין בחיות המתות; ההטחה הופכת ללב העניין. הרי בעולמם של ההורים, "עוף" או "בשר" הם מובן-מאליו יומיומי: סחורות הצומחות על מדפי הסופרמרקט, דברים שבית-גידולם הטבעי הוא הפריזר, שמשמעותם הפשוטה והמיידית היא אוכל, בריאות, תיאבון, חמימות משפחתית, אווירת חג, תרבות, מסורת. בסך הכל מדובר ב"מוצרי צריכה": בדיוק מה שרואים בפרסומות. גם אם ייפער סדק בחיזיון כוזב זה, ודרכו ניתן יהיה לראות, שה"מוצר" אינו אלא יצור רגיש, שחי בסבל והומת באלימות - אפילו אז יוכל הרגש המוסרי להמשיך לישון בשקט: לפי תפיסת העולם הרווחת בתרבות שלנו, החיות הללו - בעלות ארבע הרגליים או הכנפיים - "נועדו" לשרת את המין האנושי; הן "חלק משרשרת המזון", הן "נטרפות מטבען", ובכלל - מעצם מהותן המבויתת הן דיירות של רפתות ולולים, שם "מעניקים להן חיים" ו"דואגים לכל מחסורן"!
לא קל לאכול אחרת
אז מה קרה לגורית? הסדק שנפער לעיניה במעטפת האשליות של מוצרי הצריכה הפך לחלון שקוף וגדול: גורית איתרה את הקשר שבין המשחטה לפריזר, היא למדה על דרך הייסורים של החיות לפני המשחטה, ועתה היא חשה כיצד האידיאולוגיה השלטת, שעד כה עטפה אותה כשכבת מגן נעימה ומרגיעה, מתחילה להתכווץ סביבה בכוח חונק. אין ספק, אלו הן תגליות עצומות, שינויים אדירים. ואף על פי כן ניצבת עדיין גורית בשתי רגליה בתוך עולמם של אמאבא. האלטרנטיבה היחידה שהיא יכולה לראות לעולם זה היא... אותו עולם עצמו, בלי האכזריות השוררת בו: אותן ארוחות עצמן, ללא בשר על הצלחת (וללא מוצרים אחרים מן החי, אם החלון שהתגלה הוא אכן שקוף).
כאן בדיוק טמונה הבעיה. לא רק עקשנותם של ההורים מונעת מהם לכבד את הבסיס המוסרי העמוק של החלטת בתם, או אף להבחין בעצם קיומו. האמת היא, שהתפוחית פשוט לא נפלה רחוק כל-כך מהעץ: הוריה של גורית מתרשמים מן הדמיון הרב שנותר עדיין בין תפיסת-עולמם לבין זו של בתם, והם מתקשים להבין על מה כל הרעש. וצריך גם להודות, כי החלק שבחרה גורית להוציא מארוחותיה הוא מרכיב מרכזי בתרבות המזון של המערב המודרני, ואם מסלקים אותו סתם כך - באמת לא נשאר הרבה. ההורים רואים את יקירתם קורעת נתח עצום וחיוני מעולמה, בדיוק משום שזה מה שהיא מראה להם (ככה זה - התוכן המוסרי שהיא יצקה לארוחותיה לא מונח בגלוי על הצלחת). הם רואים אותה נתונה בסכנה, וההזמנה להשתתף במנהג החדש אף מצטיירת כסכנה לעצמם; הם נאלצים, מבחינתם, להפגין שרירים הוריים. אם כן, כאשר הם מנסים להגניב שרירי תרנגולת מבושלים לצלחת של "הילדה", יתכן שהדבר נעשה מתוך דאגה כנה לבריאותה, ואפילו דאגה מוצדקת: "קודם היא הייתה אוכלת הכל, ועכשיו היא לא אוכלת כלום!" מלבד קצת ג'אנק-פוד שאינו כולל מוצרים מן החי, ובננות. היא באמת תגמור בבית-חולים, "כמו הבת של השכנים, המסכנה".
מי שאוכל לבד...
מסתבר, שכדאי לגורית להציג בפני הוריה אלטרנטיבה מלאה ומגובשת לעולם המזון שלהם. אך היכן ניתן למצוא אלטרנטיבה גורפת כזו? הרי הניצול של חיות ממינים שונים טבוע כה עמוק בתרבות שאנו מהווים חלק ממנה, עד כי בקושי ניתן אפילו לדמיין מציאות ללא ניצול! למרבה המזל, בסביבתנו מבצבצים איים קטנים של אורח-חיים אלטרנטיבי, וניתן למצוא את הדרך אליהם. אולם דרך זו חסומה כל עוד רואים ב"צמחונות" מצב סביל, של צמצום אפשרויות התזונה הקיימות, ולא מצב פעיל, של מעבר לאורח-חיים אחר, עשיר ומלא בפני עצמו. לא מדובר כאן במעבר ל"תחליפים" - מונח המבטא געגועים נצחיים "לדבר האמיתי". עולם המוצרים מן הצומח מלא וגדוש ב"דברים אמיתיים" בפני עצמם, ואותם יש לגלות. סילוק הגווייה מן הצלחת מועד לכישלון, אם לא נשאר שם דבר מלבד ג'אנק-פוד ובננות; אולם גם "שניצל טבעול" אינו פותח פרק מבטיח ביותר בכינונו של אורח-חיים אלטרנטיבי, אם אין נלווה אליו גילוי הסויה בצורות עיבוד אחרות שלה, התלויות באפשרויותיו של הצמח עצמו ולא בכבילתו החקיינית "לדבר האמיתי". כמובן, גילויים כאלה לא יתרחשו פתאום מעצמם; כדי לשרוד על אי של תרבות אלטרנטיבית, צריך ליצור קשר עם הקהילה שכבר חיה שם - דרך ספרים, כתבי-עת, אתרי אינטרנט, ארגונים, חנויות "טבע" - ו"צמחונים" בשר-ודם. לאחרונים יש יתרון עצום: לא זו בלבד שהם מהווים הוכחה חיה לעובדה, שאינך היחיד/ה שנותר/ה מחוץ לחגיגת הצרכנות הרצחנית שמסביב, אלא גם ניתן לחלוק עמם מידע ומוצרים, ואפילו - מומלץ ביותר - להתכנס יחד למבצעי בישול וטעימה משותפים.
יחס (רציני) גורר יחס
אם כן, הורים הניצבים מול נער/ה המכריז/ה: "מהיום - די לבשר!" תופסים הכרזה זו כאקט ילדותי של מחאה (ולא חשוב נגד מה בדיוק). הפה הילדותי סגור ב"לא רוצה!" המוכר היטב מימי ה"אם לא תאכלי את הדייסה לא תגדלי!". אולם, אילו הביאה גורית הביתה מוצרי מזון שאמא ואבא לא שמעו מעולם על קיומם (ושקנתה בחסכונותיה האחרונים - מחיר ההכרזה על עצמאות תזונתית); אילו בישלה לכל המשפחה כמה מנות לא מוכרות; אילו הציבה במטבח ספרי בישול מתאימים וספרים על תזונה; אילו קראה בסלון ספרות רצינית (ולא שניים וחצי עלונים של אנונימוס) על מוסר, על הרגלי תזונה או על משקי-חי תעשייתיים (רצוי באנגלית! ורצוי שההורים יעזרו בתרגום!) - אילו עשתה גורית את כל אלה - אז היו הוריה חשים, שהם ניצבים מול אקט בוגר של נטילת אחריות, מצב המחייב אותם להתמודד ברצינות - לא עם שיגעון נעורים חולף, אלא עם תרבות של ממש, שחדרה לחייהם בתיווכה של הבת. ההימנעות מאכילת מוצרים מן החי הייתה הופכת לחלק מן התמונה, לא יותר. הצלחת הגישה המוצעת כאן אינה מובטחת, כמובן. עימות אידיאולוגי חזיתי ומלחמות כוח אישיות במשפחה עלולים לטרפד כל מהלך שקול. אולם האסטרטגיה של הצהרה דרמטית, נעילת הפה ומלחמות סביב השולחן היא מרשם כמעט בטוח לכישלון. ואפילו כאשר אין ההורים מתנגדים כלל להחלטת הבת או הבן, הסיכוי שלו/ה לשמור לאורך זמן על הרגלי תזונה נזיריים הוא קלוש. ההימנעות, כשהיא נערכת ללא פעולות איזון, מותירה אותך בתוך עולמם של הרגלי התזונה הדומיננטיים בחברה שלנו, עם חסר גדול מול העיניים ובתוך הגוף. רק חיפוש פעיל, מתמשך וסבלני אחר אפשרויות תזונה חדשות ותרבות מזון שונה יכול לבסס אורח-חיים יציב לטווח ארוך, מתוך מחויבות לרמת מוסר גבוהה יותר, לא רק ברמה התיאורטית - אלא גם באופן מעשי. אם כן, אולי: