א.ד. גורדון כותב על צמחונות
דברים לטובת הצמחונות במכתב בן 82 שנה

א.ד. גורדון: האיש והחזון
אהרון דויד גורדון נולד ברוסיה בשנת 1855 ונפטר בפלשתינה-א"י ב-1922, כמנהיג רוחני שנוי במחלוקת. עד מותו נדד ברחבי הארץ, עבד וכתב, ושימש לבני דורו כסמל חי. המשוררת רחל, למשל, הקדישה לו את שירה העברי הראשון, כביטוי אופייני להערצה שחשו רבים כלפיו. גורדון התייחס באריכות לחזרה אל הטבע, אך לא ראה בחיי הטבע משאת נפש רומנטית אלא מצב רווי אכזריות; כציוני בן התקופה, אף ראה גורדון את הארץ כ"שממה" שיש "להפריחה" - במלט ובבטון. הוא הזהיר מהשלכות ההתפתחות הטכנולוגית, אך גם תלה בה תקוות גדולות.גורדון הצמחוני
הצמחונות, אף על-פי שאינה מהווה מרכיב מרכזי בהגותו, היוותה מרכיב מרכזי באורח-חייו - תופעה חריגה בימים ההם. כשנה לפני מותו, נתבקש גורדון להשתתף בכתיבת קובץ מאמרים על הצמחונות, בעריכת הסופר נתן ביסטריצקי. אנו מביאים קטעים מתוך מכתב התשובה של גורדון לביסטריצקי, הכולל, כחמישים שנים לפני פרסום "שחרור בעלי-החיים", טענות רבות הנשמעות אף כיום בוויכוחים שבין צמחונים ל"בשרנים" (בלשונו של גורדון). לנוחיות הקורא/ת, הוספנו כותרות לנושאים שבהם דן המכתב.צמחונות - מחויבות רצינית
"הרעיון על דבר קובץ לצמחונות הוא בוודאי רעיון יפה, אלא שיופיו תלוי, כמובן, ברוח הקובץ ובתוכנו וגם ברוח קוראיו. [...]
"היחס הרגיל אפילו בקרב הצמחונים הוא לפי שעה לא כאל דבר שבחובה מוחלטת, שבתביעה אנושית יסודית, כי אם כאל איזה לוקסוס רוחני, או כאל איזו מידת חסידות, מורגש משהו של אי-טבעיות וממילא - גם משהו מן המגוחך. אפילו לאמר בפשיטות "אני צמחוני, אינני אוכל בשר", כמו שאומר אדם למשל: "אינני אוכל בצל או שום" וכדומה, על הרוב מתקשים, כאילו יש בזה במקצת משום יהירות או משום אי-טבעיות. [...]
"ובאמת היחס אל הצמחונות, זאת אומרת בעצם, בשורה האחרונה, היחס אל בעלי-החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסינו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי-החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת, וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל-כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' - וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

אכילת בשר - של בני-אדם וחיות אחרות
"ובאמת איזה הבדל יסודי, אנושי-קוסמי בין אכילת בשר בהמה ובין אכילת בשר אדם? ההבדל הוא רק בזה, שאוכל אדם אוסר על עצמו רק את אכילת בני שבטו (את בני שבטם, גם אוכלי אדם אינם אוכלים), ואוכל בשר בהמה אוסר על עצמו גם את אכילת בני מינו, אבל לא יותר. ברור בעיני, כי אוכל אדם פיקח היה יכול לבטל ולהפוך למגוחכות את טענותיו של מי שהיה בא להראות לו את טעותו, באותו ההיגיון ובאותן ההוכחות מן החיים, שבשרנים פקחים משתמשים בהם כדי לבטל ולהפוך למגוחכה את הצמחונות.
תירוץ: "גם הצמחים חשים"
"[...] אומרים: הרי גם הצמחים חיים. נמצא, שגם הצמחונים ממיתים ואוכלים דבר שיש בו חיים. ומה יועילו, אפוא, בתקנתם?
"שני דברים קטנים יואילו הטוענים כך לשכוח או לבלי לראות. ראשית, אנחנו ע"פ גופנו יכולים לשפוט, כי אופן ההרגשה של הצמח, אם יש בו הרגשה, אינו כאופן ההרגשה של החי: אינו מרגיש כאב כמו החי. גם בגופנו יש צמחים: השערות, אשר בגזזנו אותן, איננו מרגישים שום כאב. שנית, אנחנו רואים, כי הצמח בעצמו מכין מתוך עצמו דברים לאכילת בעלי-חיים: המיץ המתוק בשביל הרמשים, המועילים להפראתו, והפירות בשביל אוכלי הפירות, גם כן לצורך ההפראה. הפירות הרי נועדו כולם על-ידי הצמח בעצמו רק בשביל שייאכלו על-ידי בעלי-החיים, בכדי שמתוך כך ייפלו חרצניהם באיזה אופן שהוא על הקרקע במקומות שונים. בכל אופן, כל זמן שאנחנו מתנהגים באכזריות כל-כך בהמית עם בעלי-החיים שאנחנו רואים אותם חיים ומרגישים ממש כמונו, עדיין מוקדם קצת לדרוש, שיגיעו רחמינו אל הצמח, שאין אנחנו רואים אותנו בכך. בטענה כזאת נגד הצמחונות במצב ההשגה החיונית של האדם כיום יש יותר משמינית שבשמינית של קלות ראש, אם לא פשוט צביעות. [...]

האדישות הרווחת לגורלן של חיות
"בכלל איזה צדק ואיזו אמת ואיזה רגש אנושי אתה מוצא בבני-אדם ביחס לבעלי-החיים? אין לי צורך להרחיק עדותי, די להתבונן מקרוב. מי משלנו, ואפילו מן הצמחונים, לא יגחך במקצת, כשתראה לו, שהוא יושב לו בבית או בצל, אוכל ושותה או סתם משוחח שעות, ובהמת הרכיבה או העבודה שלו עומדת קשורה או רתומה בשמש הלוהט או בקור וגשם ומתג הברזל בפיה? או אם תראה לו, באיזו אכזריות הוא גוזל מן הדבורים את הדבש, שהן עמלו עליו כל-כך? או ייכנס מי שנפש חיה לו אל האורווה באמצע הלילה, אחרי יום עבודה, שגם אז אין לבהמות שום חופש התנועה, שום מנוחה טבעית, חיה, חופשית, וישמע את האנחות הבהמיות, האנחות אולי היותר עמוקות, של הבהמות, ויראה את פניהן, את מבטן, את תנועותיהן המיואשות גם כן באופן בהמי. אז אולי יידע לשפוט.
ואלה הרי רק משלים קלים אחדים מאלפים, שמצויים בהם מעשי אכזריות הרבה יותר קשים. ומי ישים לב לזה? מי לא יגחך מתוך פקחות יתירה, כאשר תעירו על כך?
המוסר: לא לבני-אדם בלבד!
"מהו היחס הזה אל בעלי-החיים? אדרבה, יאמר כל בעל נפש באמת ובתמים, מה זה? האם לא טמטום לב? האם לא חוסר יכולת חיונית לחיות לתוך נפש החי? ואותו הטמטום, אותו חוסר היכולת לחיות לתוך נפש השני אתה מוצא גם בכל היחסים שבין בני-האדם, אלא שכאן הדבר מכוסה במסווה של נימוסיות, של יחסים מסורים ומקובלים. [...]
"יחס חדש, יחס של צדק, של אמת, של נפשיות אל בעלי-החיים, הרי זה על פי האמת, מבחינה עליונה, אנושית-קוסמית, יחס חדש אל כל החיים, אל כל המצוות העליונות שהאדם מבקש בחיים: אל הצדק, אל האמת, אל האהבה, וכו' וכו'. הרי זה שחרור החיים האנושיים מצמצום במין [האנושי], כמו שכל מידה עליונה היא קודם כל שחרור החיים מצמצומם באיש, ב"אני" הפרטי. [...] הרי צריך שיהיה ברור, כי אין תיקון לחיים האנושיים בצמצומם, אם באיש או במין [האנושי]. תיקונם - בהתפשטות לתוך חיי העולם לאין סוף."
מקורות
כתבי א. ד. גורדון, כרך חמישי, (תל-אביב: הוצאת הועד המרכזי של מפלגת הפועל הצעיר, תרפ"ט), עמ' 100-107.מוקי צור (עורך), את אינך בודדה במרום: מכתבים מא. ד. גורדון ואליו, (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998), עמ' 7-9, 124-145.