הצמחונות שלי – מאת לימור גולדשטיין
"אפשר גם בלי בשר"
הכל החל, בעצם, בילדותה של אימי. תקופת הצנע, שכונת יד אליהו בתל-אביב. גידלו אז כמה חיות בחצר ל'שימוש עצמי'. היתה לה חברה בחצר, ברווזה. יום אחד אבא שלה לקח אותה, יחד עם הברווזה, לשוחט בשוק התקווה. השחיטה, שהיתה אז קצת פחות סטרילית, היא נקודת המפנה. הטראומה. הרגע בו החליטה אימי שחברים לא אוכלים. ההחלטה הזו הפכה אותה לקצת משונה. אז לא היו צמחונים רבים, ודאי לא מודעות לכך שצמחונות היא גם בחירה בריאה - ובטח לא תחליפי הבשר מצוינים שקיימים היום.
למרות זאת, בילדותי הכריחו אותי לאכול בשר מ'שיקולים בריאותיים'. עד היום זכורים לי ריחו וטעמו הדוחים של כבד מטוגן. כל זה נפסק כשהייתי בת שש. אימי, שצברה מעט ידע והבינה עד כמה אני שונאת בשר, שוכנעה שאגדל בריאה גם ללא השניצלים והכבד. אחי ואחותי כבר נולדו לצמחונות, וגם אבי חזר בתשובה. אהבת בעלי-החיים עברה לכולנו בירושה, וכך גם החמלה והמודעות למה שעובר עליהם בדרכם לצלחת.
כשעמדתי על דעתי שכללתי את הצמחונות שלי. חוויתי תסכול, זעם וחוסר אונים מול העוולות שאנחנו, בני האדם, מחוללים. בעיני, זוהי שואת בעלי-החיים. היום קשה לי להבין מדוע אנשים לא בוחרים בצמחונות מסיבות הומניות: די לצפות בסרטים המתעדים כיצד מובילים בקר ועופות, באילו תנאים מגדלים אותם ובאיזו אכזריות הורגים אותם, כדי לחדול מאכילת בשר. אני גם לא מבינה למה אנשים לא הופכים לצמחונים מסיבות בריאותיות: כל-כך הרבה ידע נצבר על נפלאות הצמחונות כדרך חיים בריאה יותר, והוא זמין לכולם.
הנה לכם סיפור: במטבח שלי, שמגובה בידע שלמדתי מספרים, תזונאיות, קורס בישול בריא ועוד, יש ירקות ופירות, קמח שיפון ואורז מלא, קטניות וכמובן סויה. אני חיה כך שנים, דואגת לאזן בין המרכיבים, וטפו טפו טפו - בריאה. האיש החביב לו נישאתי, שאהב מאוד בשר בפרט ואוכל בכלל, נאלץ להיעזר בכדורים כיוון שסבל מלחץ דם גבוה. שלחו את בעלי למומחה בכיר, שפקד עליו לשנות את התזונה שלו ולאכול בדיוק את מה שיש אצלנו בארונות ובמקרר. זה היה ניצחון מתוק, למרות שכמעט נחשדתי שעשיתי יד אחת עם המומחה. בעלי הפך לצמחוני והוא, כמו חוזרים בתשובה רבים, הפך למרצה נלהב בזכות הטופו וחבריו.
אני מאמינה באמת ובתמים שצמחונות היא דרך החיים הבריאה והמוסרית ביותר. אני לא מבינה איך אפשר אחרת. אני יודעת שהעולם הוא מקום אכזרי, שהמקום היחיד בו אני יכולה להשפיע הוא ביתי שלי. לפחות שם, אין אנרגיה של הרג. לפחות שם אני תורמת את תרומתי הצנועה למניעת סבל. תחשבו לכמה חיות אפשר לתת עוד יום אחד של חסד, אם נוותר אפילו רק ליום אחד על אכילת בשר. ואולי תגלו אז שבאמת באמת, לא מוכרחים.
